מאירי על שבועות ל״ד

« מאירי על שבועות ל״ג ע״א מאירי על שבועות ל״ה ע״א »

1 שבועות פתח ↗

נֶחְבָּל – כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל; וְאָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אֶחָת״.

2 שבועות פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בְּצַד עַמּוּד זֶה״, אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה מֵעוֹלָם״. נְפַקוּ בֵּיהּ סָהֲדִי דְּהִשְׁתִּין מַיִם בְּצַד עַמּוּד זֶה. אָמַר רַב נַחְמָן: הוּחְזַק כַּפְרָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: כֹּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ, עָבֵיד לַהּ וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ.

3 כריתות פתח ↗

בְּנָשִׂיא שֶׁעָשׂוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, מֵהָכָא: מִכְּדֵי ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״ יָלְפִי מֵהֲדָדֵי, כֵּיוָן דְּיָלְפִי מֵהֲדָדֵי, לְמָה לִי דִּכְתִיב שָׁלֹשׁ יְדִיעוֹת גַּבֵּי יָחִיד וְגַבֵּי נָשִׂיא וְגַבֵּי צִבּוּר? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְגוּפֵיהֶן, דְּהָא גָּמְרִי לְהוֹן ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״, תְּנֵהוּ עִנְיָן הֵיכָא דְּמִתְיְידַע לֵיהּ בָּתַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא דְּמַיְיתֵי חַטָּאת. אֵימָא כִּי מִתְיְידַע לֵיהּ בָּתַר יוֹם כִּפּוּרִים הוּא דְּמַיְיתֵי חַטָּאת, מִשּׁוּם דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לָאו עַל הָדֵין חֵטְא קָא אָתֵי, אֲבָל אָשָׁם תָּלוּי, דְּעַל הָדֵין חֵטְא קָאָתֵי, אֵימָא הָכִי נָמֵי דְּמִיכַּפַּר, דְּכִי מִתְיְידַע לֵיהּ לְבָתַר דְּקָא מַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי לָא מַיְיתֵי חַטָּאת. אָמַר רָבָא: אֲמַר קְרָא: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״ – מִכׇּל מָקוֹם. הַשְׁתָּא דְּאָמַר: כִּי מִתְיְידַע לֵיהּ מַיְיתֵי חַטָּאת, אָשָׁם תָּלוּי לָמָּה בָּא? אָמַר רַבִּי זֵירָא: שֶׁאִם מֵת, מֵת בְּלֹא עָוֹן. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מֵת, מִיתָה מְמָרֶקֶת! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּיסּוּרִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק. אָמַר רַב: וְכִיפֵּר. אִי הָכִי, אַמַּאי תִּקָּבֵר? לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. אֵימַת לֹא מִשְׁתַּמֶּרֶת? אִי מֵעִיקָּרָא – חַיָּה הָוְיָא! אִי לְבַסּוֹף – קָמְנַטַּר לַהּ! אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּנוֹדַע לָהּ דְּלֹא יָלְדָה, וּבְדִין הוּא דְּמוּתֶּרֶת בַּהֲנָאָה, וּמַאי ״תִּקָּבֵר״ – מִדְּרַבָּנַן. וְכִי אִיתְּמַר דְּרַב, עַל הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תַּעֲשֶׂה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהֵבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע – מְבִיאָה עַל הוֹדַע. אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה – אָמַר רַב: מַזֶּה דָּמָהּ וּמוֹצֶה דָּמָהּ, וְכִפְּרָה, וּמוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק נֶאֱכֶלֶת. תָּנֵי לֵוִי כְּוָתֵיהּ דְּרַב: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – מַזֶּה דָּמָהּ וּמוֹצֶה דָּמָהּ, וְכִפְּרָה, וּמוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁלֹּא יָלְדָה – תֵּצֵא לְחוּלִּין, אוֹ תִּמָּכֵר לַחֲבֶרְתָּהּ. אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תַּעֲשֶׂה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁמְּבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע מְבִיאָה עַל הוֹדַע. אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע שֶׁיָּלְדָה – אֲסוּרָה אֲפִילּוּ בַּהֲנָאָה. שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. מַתְנִי׳ הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז – הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי – לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ. גְּמָ׳ מַאי ״מְעִילָתוֹ״ דְּקָתָנֵי רֵישָׁא, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ? אִילֵּימָא אֵיל אָשָׁם, לְמֵימְרָא דְּחוֹמֶשׁ בַּהֲדֵי אַיִל מַיְיתֵי לֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁיתוֹ יוֹסֵף עָלָיו״, אַלְמָא בַּהֲדֵי גְּזֵילוֹ מַיְיתֵי לֵיהּ! וְעוֹד, קָתָנֵי סֵיפָא: אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ, אַלְמָא חוֹמֶשׁ בַּהֲדֵי גְּזֵילוֹ מַיְיתֵי לֵיהּ! אֶלָּא, ״מְעִילָתוֹ״ – מַאי דְּאִיתְהֲנִי מֵהֶקְדֵּשׁ וְיֶשְׁנוֹ מִשְׁתֵּי סְלָעִים דְּאַפְרֵישִׁנּוּן לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, דְּיָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים מַקְרֵיב לֵיהּ אֵיל אָשָׁם, וְיָפֶה עֲשָׂרָה זוּז יָהֵיב לֵיהּ לְמַאי דְּאִיתְהֲנִי מֵהֶקְדֵּשׁ דְּהָוֵה לֵיהּ גְּזֵילוֹ, וְחוּמְשׁוֹ. וּמַאי ״מְעִילָתוֹ״? גְּזֵילוֹ. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּאּ לִ״מְעִילָתוֹ״ דְּרֵישָׁא – גְּזֵילוֹ. אֵימָא סֵיפָא: אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָה וְיָבִיא עִמָּהּ, סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ. אַלְמָא ״מְעִילָתוֹ״ – אֵיל אָשָׁם. רֵישָׁא קָרֵי לֵיהּ לִ״מְעִילָתוֹ״ גְּזֵילוֹ,

1 לעולם אין דנין מאומד אף בדיני ממונות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו אלא המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו בקמא פרק הפרה מ"ז א' ואין צריך לומר בדיני נפשות שאפי' ראה אחד רודף את חברו ונכנס אחריו לחורבא ועדים אלו רצו אחריו ומצאו חרב בידו של זה ודם מיטפטף והרוג מפרפר אע"פ שהדבר ידוע שזה הרגו אין דמו מסור לבית דין יפרע ממנו הדיין העליון או ייסרנו המלך בכדי מה שיראה בעיניו ואין צריך לומר אם ראו ולא ידעו אם היה מעובדי האלילים או טרפה מצד עצמו וכן נכנס עם הנערה בחדר נכנסה בתולה ויצאה בעולה ולא היו שם עידי ייחוד או ראו ולא ידעו אם היתה בתולה או בעולה או מאותן שאין להן קנס פטור ולא אמרו למעלה בדיני ממונות לדון בהם ידיעה בלא ראייה אלא בהודאת בעל דין על הדרך שביארנו אבל חזקה אינה כידיעה ומה שאמרו מ"ד ב' בנחבל שכל שראוהו תחת ידו שלם ויצא חבול אע"פ שלא ראו חבלתו חייב וכן נכנס עמו לחדר ויצא חבול במקום שאין הוא יכול לחבל בעצמו תקנת חכמים היא כמו שיתבאר:

2 מי שאמ' לחברו מנה הלויתי לך בצד עמוד זה והוא משיב לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם ובאו העדים שראוהו עומד בצד אותו עמוד אבל לא ראו ההלואה אין אומרין על זה שהוחזק כפרן שכל כיוצא בזו אין אדם נותן אל לבו המקומות שהוא עומד לשם תמיד והוא שאמרו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה נמצא שאין מחזיקין אותו במוכחש או כפרן עד שיכחישוהו בנטילת הממון אבל לא בדבר אחר שבחקירת הדברים ואף בנטילת ממון דוקא כשהוא מוכחש על ידי העדים אבל אם חזר מעצמו ואמר בודאי עמדתי בצד עמוד זה אבל לא לויתי או לויתי ופרעתי נאמן הואיל ואלו רצה לא היה חוזר מדבורו הראשון וכך היא רמוזה בשלישי של בתרא ל"א א' בענין זה אומר של אבותי וכו':

3 אשם מעילות הבא בנהנה מן ההקדש נוהג בכל באנשים ובנשים בכשרים ופסולים ויש בו תוספת חומש ואשם הבא עליו קבוע בין לעני בין לעשיר כמו שיתבאר במקומו כריתות כ"ו ב':

« מאירי על שבועות ל״ג ע״א מאירי על שבועות ל״ה ע״א »